אופגל תעשיות אופטרוניות בע"מ נ' קנטורוביץ

החלטה

ביום 31.7.13 הגישה המבקשת בקשה, במעמד צד אחד, למנות את באת כוחה, עו"ד מיטל כ"ץ, ככונסת נכסים, בהתאם לסעיף 16 לחוק עוולות מסחריות, התשנ"ט-1999 (להלן: "חוק עוולות מסחריות") ובהתאם לפרק ב' לתקנות עוולות מסחריות (סעדים וסדרי דין), התש"ס-1999, ו/או בהתאם לחוק המחשבים, התשנ"ה-1995 (להלן: "חוק המחשבים"), ו/או בהתאם לסעיפים 23א ו-32(ב) לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) [נוסח חדש], התשכ"ט-1969 ו/או בהתאם לתקנה 387ה לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: "תקנות סד"א"). המבקשת (להלן גם: "החברה") עתרה כי אסמיך את כונסת הנכסים להיכנס לחצריו של המשיב, לתפוס על חומר מחשב ואמצעי אחסון ולבצע בהם חיפוש באמצעות בעלי מקצוע בתחום המחשבים, לרבות מנהל מחלקת IT של המבקשת.

באותו יום ניתן על ידי צו במעמד צד אחד, שבו מיניתי את עו"ד מיטל כ"ץ ככונסת נכסים (להלן: "הכונסת"), והתרתי לה לערוך חיפוש בחצריו של המשיב, לתפוס מחשבים, חומר מחשב או פלט כהגדרתם בחוק המחשבים, ולאחסנם במשרדה או במקום אחר שבשליטתה כשהם חתומים וסגורים, עד למתן החלטה אחרת של בית המשפט (להלן: "הצו").

ביום 1.8.13 בוצע, בהתאם לצו, חיפוש בדירתו של המשיב על ידי הכונסת, ונתפסו מספר מחשבים ואמצעי אחסון (להלן: "החומר שנתפס").

ביום 4.8.13 התקיים דיון במעמד הצדדים. המבקשת עתרה שאאפשר לה לבצע חיפוש בחומר שנתפס, ואילו המשיב עתר לביטול הצו.

לאחר שבחנתי את הראיות שהובאו ואת טענות הצדדים נחה דעתי כי מן הדין להורות על ביטולו של הצו ועל השבת החומר שנתפס לרשות המשיב, ולא להתיר למבקשת לבצע בו חיפוש. להלן אפרט טעמיי.

אין חולק כי המשיב היה עובד של חברת קורנטק טכנולוגיות בע"מ (להלן: "קורנטק") והוצב על ידיה לתקופה מסוימת בחברה, לצורך עבודה על פרויקט שהיא מפתחת. ביום 18.7.13 הודיע המשיב לקורנטק על התפטרותו מעבודתו. ביום 25.7.13, יום שאמור היה להיות יום העבודה האחרון של המשיב אצל המבקשת, הגיע המשיב למשרדי המבקשת, אך עזב כעבור כרבע שעה משום שלטענתו לא חש בטוב.

המבקשת טענה בסיכומיה, כי מן הראיות שהובאו הוכח שהמשיב מחק את כל הודעות הדואר האלקטרוני מתיבת ה-outlook, ופרמט את המחשב הנייד ששימש אותו בעבודתו (להלן: "המחשב הנייד"), כך שגרם למחיקת כל החומר שהיה קיים על גביו. מדובר במחיקה של חומר מחשב, דבר המהווה הן עבירה מכוח סעיף 2(2) לחוק המחשבים, והן עוולה מכוח סעיף 7(2) לחוק המחשבים. לטענת המבקשת מהווה הפרויקט שעליו עבד המשיב סוד מסחרי, ולנוכח נסיבות עזיבתו של המבקש את העבודה, כמו גם לנוכח העובדה שמחק חומר מחשב כאמור, קיים חשש לכך שגזל סוד מסחרי מהמבקשת, ועל כן יש מקום להתיר לכונסת לבצע חיפוש בחומר שנתפס.

לצורך ביצוע חיפוש לפי סעיף 16 לחוק עוולות מסחריות על המבקשת להראות כי "קיים חשש של ממש לביצועה של עוולה". המונח "עוולה" לצורך סעיף זה מוגדר בסעיפים 11 ו-12 לחוק עוולות מסחריות כהפרת הוראה מהוראות פרקים א' ו-ב' לאותו חוק, למעט עוולות לפי סעיפים 2 ו-3. אין די, איפוא, בהבאת ראיות שמהן עולה, לכאורה, כי בוצעה עוולה לפי חוק המחשבים. יש לבחון אם מהראיות שהובאו עולה קיומו של חשש של ממש לביצועה של עוולה לפי חוק עוולות מסחריות. במקרה זה העוולה הנטענת על ידי המבקשת היא עוולה של גזל סוד מסחרי, לפי סעיף 6 לחוק עוולות מסחריות.

בהתאם לפסיקה, לצורך מתן סעד לפי סעיף 16 לחוק עוולות מסחריות, יש לפרוש בפני בית המשפט, בין היתר, תשתית ראייתית המצביעה על קיומו של סוד מסחרי, על זכויותיו של מבקש הסעד באותו סוד מסחרי ועל חשש לגזילת הסוד המסחרי על ידי המשיב (ראה למשל: עע(ארצי) 219/07 חכמון ואח' נ' LDI ואח' (22.9.08) בפסקה 2 לפסק דינו של השופט שמואל צור). במקרה זה הוכיחה המבקשת כי היא הבעלים של סוד מסחרי, כהגדרת המונח בסעיף 5 לחוק עוולות מסחריות. ואולם המבקשת לא הביאה ראיות שמצביעות על קיומו של חשש של ממש לגזילתו של אותו סוד מסחרי על ידי המשיב.

המבקשת ביססה בקשתה על תצהירה של אילנה בוקובזה-גרנות (להלן: "גרנות"), מנהלת כוח אדם במבקשת. דא עקא כי במהלך חקירתה הנגדית של העדה הסתבר כי מלבד הפרטים העובדתיים הנוגעים להעסקתו של המשיב במבקשת, כל המידע העובדתי המפורט בתצהירה אינו ידוע לה מידיעה אישית, אלא מפי השמועה. אומנם מדובר בבקשת ביניים, שבה רשאי מצהיר להצהיר גם לפי מיטב אמונתו ובלבד שיפרט את מקור הידיעה (ראה: תקנה 521 לתקנות סד"א ורע"א 5273/07 אמקור בע"מ נ' א.ארנסון בע"מ (12.8.07) בפסקה 6 להחלטה); ואולם במקרה זה, כעולה מעדותה של העדה, אף אחד מן הפרטים המהותיים והמשמעותיים אינו בידיעתה האישית: היא לא בדקה את המחשב הנייד, היא אינה יודעת איזה מידע היה בו לפני הפרמוט הנטען (עמ' 4 שו' 28-30), היא אינה יודעת כיצד ובאיזה תדירות נערך גיבוי למידע בחברה (עמ' 4 שו' 31 – עמ' 5 שו' 2), היא אינה מכירה את מערכות אבטחת המידע של החברה (עמ' 6 שו' 29-30). ראוי היה, במיוחד לנוכח העובדה כי מדובר בצו שבצידו פגיעה קשה בפרטיות, שהמבקשת תסמוך בקשתה על תצהיר של אדם הבקיא בעובדות אלה, כגון מנהלו של המשיב, שאף היה נוכח בדיון שהתקיים במעמד הצדדים. לא ברור מדוע בחרה המבקשת להגיש תצהיר של מנהלת כוח האדם ולא שלו.

מעבר לכך, אין הראיות שהביאה המבקשת (אף בהתעלם מכך שלא הובאו מכלי ראשון) מקימות חשש של ממש לגזילת סוד מסחרי שלה על ידי המשיב. המבקשת הביאה ראיות המצביעות, לכאורה, על כך שהמשיב פרמט את המחשב הנייד ומחק את תוכנו. אין חולק שהמשיב מחק את הודעות ה-outlook. ראיות אלה מעידות על מחיקה של חומר מחשב, אך לא על נטילת סוד מסחרי על ידי המשיב.

בנוסף, מן הראיות שהובאו עולה כי בתאריך 24.7.13 ביקש המשיב מגורמים שונים בחברה מדיה לצורך צריבה של מידע ממוחשב. גורמים אלה דחו את בקשתו. המבקשת טענה כי עובדה זו מצביעה על אפשרות כי המשיב העתיק מידע. אני סבורה כי אין די בכך על מנת לקבוע כי קיים חשש ממשי לנטילת הסוד המסחרי. המשיב בחקירתו הנגדית הסביר כי במחשב הנייד היו קבצים אישיים שלו שאותם רצה להעתיק. מדובר בהסבר מניח את הדעת, שכן אין זה סביר שאדם שמתכוון לגזול שלא כדין סוד מסחרי יפנה לעובדי החברה בבקשה לקבל אמצעי העתקה לצורך כך. סביר להניח כי פניה כזו נעשתה לצורך העתקת מידע אישי, כגרסת המשיב, ולא לצורך העתקת סוד מסחרי שלא כדין.

אף העובדה שהמשיב הגיע בבוקר יום 25.7.13 למשרדי החברה ושהה שם פרק זמן קצר בלבד, ואף לא המתין לפגישה שנקבעה לו מראש עם מנהלו, אינה מקימה חשש ממשי לגזילת סוד מסחרי של המבקשת.

המבקשת טענה כי יש לזקוף לחובת המשיב את סירובו להתיר לה לחפש בחומר שנתפס. אין בידי לקבל טענה זו. במחשבו הפרטי של אדם מוחזק באופן שגרתי מידע רב הנוגע לענייניו הפרטיים, ובמקרה זה – אף לענייניהם הפרטיים של בני משפחתו. אך טבעי והגיוני שאדם יסרב לחלוק מידע פרטי זה עם אחרים. בוודאי שאין לזקוף עובדה זו לחובתו.

לסיכום: חומר הראיות מצביע, לכל היותר, על כך שהמשיב מחק חומר מחשב, דבר המהווה עוולה לפי חוק המחשבים, אך אין בו הוכחה לקיומו של חשש של ממש לביצועה של עוולה של גזל סוד מסחרי.

המבקשת הפנתה לפסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה בבר"ע 38180-05-10 זוקו שיווק והפצה בע"מ ואח' נ' חיים (צ'רי) בקוש ואח' (12.7.10) (להלן: "עניין זוקו"). אלא שהתשתית הראייתית שהציגה המבקשת במקרה זה אינה דומה לתשתית הראייתית שהציגו המבקשות בעניין זוקו. באותו עניין הגישו המבקשות תצהירים של ארבעה מעובדיהן אשר ראו את התוכנה של המבקשות, שהינה סוד מסחרי שלהן, בשימושם של המשיבים. לפיכך נקבע בעניין זורו, על ידי כל השופטים, כי המבקשות הניחו תשתית ראייתית לכאורית מספקת לביצועה של עוולה של גזל סוד מסחרי. במקרה זה לא הוצגו ראיות דומות.

צו לפי סעיף 16 לחוק עוולות מסחריות הינו צו הפוגע בזכות יסוד של אדם לפרטיות. נתינתו צריכה להיעשות בדרך זהירה, ותוך בחינה קפדנית של העובדות העולות מן הראיות שהובאו. במקרה זה לא הובאו ראיות המצביעות על קיומו של חשש של ממש לביצוע עוולה של גזל סוד מסחרי, ולכן מן הדין לדחות את בקשת המבקשת ולבטל את הצו שניתן על ידי במעמד צד אחד ביום 31.7.13.

אשר על כן אני דוחה את הבקשה. אני מבטלת את הצו שניתן על ידי מכוח סעיפים 16-17 לחוק עוולות מסחריות ביום 31.7.13, ומורה שהחומר שנתפס יוחזר למשיב. יודגש כי צו המניעה שניתן באותה החלטה יוסיף לעמוד בתוקפו עד למתן החלטה אחרת (ראה החלטתי מיום 4.8.13).

המבקשת תשלם למשיב הוצאותיו בהליך זה בסך 3,540 ₪ תוך 30 יום מהיום, אחרת ישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.